לפני שלושים שנה קנו לי שעון. למען הדיוק, לפני שלושים ושלוש שנים. יקר לי השעון ותיקנתי אותו מספר פעמים כדי שאוכל להמשיך לענוד אותו על היד. מזכרת.
בשבוע שעבר נכנסתי לשען עם בעיה. הוא הסתכל בשעון, הסתכל בי ובחיוך עצוב אמר: אין ברירה. כדאי שתקנה אחר.

הלכתי כעוס גם עצוב.

בביקור בקניון עמדתי לפני חלון ראווה עמוס שעונים, מבחר של יוקרתיים יותר ופחות וגם יקרים יותר ופחות. התבוננתי, סקרתי, ראיתי וגיליתי שמוצא חן בעיני שעון דומה לזה שעדיין משרת אותי. שעון פשוט בצבע כסף. כמו המתנה שקנו לי. נזכרתי בספר על שעונים והרהור התגנב ללבי: ידעו נותני המתנה את נפשו של המקבל. הם קנו את השעון שבדיוק מתאים לי.

הספר שנזכרתי בו הוא "לקרוא בשעון" מאת שחר נבות, שכותרת המשנה שלו "שעונים אומרים הכל על אנשים, גם עליך".

Load More
Something is wrong. Response takes too long or there is JS error. Press Ctrl+Shift+J or Cmd+Shift+J on a Mac.

באותו יום הזדמנתי לבנק, ישבתי מול אילנית המצויינת ופטפטנו על דא ועל הא עד שנגיע לבעיית הכסף. הסתכלתי על השעון שעל ידה, צבעו זהב, הרצועה מזהב והרבה כפתורים ללחוץ פה ושם כדי להפעילו. נוכח זכרונותיי מן הקניון ומן הספר, הערתי לפתע: "יש לך שעון מעניין". הסתכלה בשעונה וחייכה אלי את חיוכה המיוחד והתגובה הלא מפתיעה היתה: "כן, השעון זה אני".
אז סיפרתי לה על הספר, שעליו אני כותב כאן, שהופיע בהוצאת יסוד.

שחר נבות, מאייר, קריקטוריסט ואמן קומיקס גילה את השעונים כאשר שירת בצבא. כולם לבשו מדים ונבדלו בשעון היד. שחר גילה, שהשעונים מייצגים. אחרי השירות הצבאי המשיך להסתכל בשעונים ולאפיין את בעליהם ומצא שהשעון הוא פריט לא אופנתי. אם הבגדים, הנעליים והתספורת משתנים לפני העונה ולפי החברה, הרי השעון הוא חפץ אינדיווידואליסטי. כל אחד בוחר כרצונו וכל אחד יכול להסתכל ולאבחן את בן שיחו. גודל השעון, למשל, יכול להראות את ההערכה העצמית של בעליו. שעון גדול יכול להיות של נותני ההוראות ושעון קטן – של מקבלי ההוראות. אבל לא רק הגודל קובע. אם מתקרבים אל היד, אפשר להציץ בספרות שעל השעון ומסתבר שהן (והיעדרן) מצביעות על רמת התחכום של נושאו.

עד שקראתי את הספר של שחר נבות, לא הקדשתי תשומת לב לשעונים. עכשיו אני מסתכל גם על הצבע. מסתבר שיש הבדלי אופי בין עונדי שעונים צהובים, כחולים ואדומים וכמובן שעונים בצבע כסף, אפור או זהב.  הוא סוקר את שעוניהם של גבי אשכנזי ("עונד את 'מלך' שעוני הלוחם"), סטנלי פישר בריצת בוקר על שפת הים ("כשבידו האחת כרטיס אשראי זהוב ועל ידו השניה, לא ייאמן, שעון מחשבון פלסטי פשוט וצנוע כאחרון האזרחים"), אוסמה בין לאדן ענד שעון פלסטי דיגיטלי מתוצאת קסיו ("שעון העולה פרוטות") ויש בישראל גם שעון איסלמי שמראה… את הכיוון למכה.
הראה לי בעבר ידידי, חיים טל, את שעונו החדש. "זה ברייטלינג", אמר. זמן קצר קודם לכן פורסם באתרי הרכילות ששר הבטחון, אהוד ברק, משתבח בשעון ברייטלינג שמחירו אלפי שקלים. לא נראה לי שחיים יכול להרשות לעצמו הוצאה כזאת ועשיתי פרצוף שואל. "קניתי את זה בהונג קונג בעשרים דולר. זה חיקוי, מאד דומה למקור" – אמר.
אינני יכול לעסוק בפוסט קצר זה בפרטי הפרטים ששחר נבות סוקר ומפרט לגבי השעונים. אבל קצת חבל לי שהפרק על אלה שאינם עונדים שעון הופך להיות הפרק הגדול ביותר – יותר ויותר אנשים הולכים בלי שעון יד. הסמארטפון פותר את הבעיה…

יש לכם מה להוסיף?

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.